לסיום אצטט גם אני את דבריו של אריה הדר, רואה חשבון ואוסף צדפות, כפי שמופיע אצל דונביץ (שם, 119): "הים שלנו דוחה מאוד. הכול מלא לכלוך וצואה. אתה שב הביתה ונעליך מרופשות". אנו יכולים להבין כי מצבו של החוף היה רעוע אך בכול זאת אנשים המשיכו לרחוץ בחוף, רחצו בברכות ותיירים המשיכו להגיע לתל אביב. תאור זה מסביר עד כמה היה חשוב לנקות את הים בזמנו של נמיר. לבסוף, קטע זה מחייב התייחסות לגבי מלון דן (שמצפון לרחוב אלנבי), נראה לנו כי על פי הקטע למעלה ניתן להגיע לתובנה מסוימת בנוגע למלון זה.מלון דן, כידוע, בנוי לרוחב (צפון דרום) ולא לאורך (מזרח מערב) כפי שנהוג לבנות היום. נראה כי תחושת פרנסי העיר כי תל אביב חייבת מלון שכזה, הביאה אותם להסכים לבניה שכל כך פוגעת בתושבי העיר. לאמור, חסימה מוחלטת בחיבור התושבים לים.
למרות שמכת זיום הים נראית על פניה כאינה קשורה לדיאלוג התכנוני אלא רק חלק מתוך תכנון לקוי, כול הקורא את הכתבות המופיעות על זיהום החוף אינו יכול להשתחרר מן ההרגשה שבהעדר חוק או תכנית אב עדכנית ומאושרת אשר מתווה קווי יסוד לתכנון עתידי נוצל זיהום החוף להפקעות חוף. כפי שנראה בקטע הבא נוצל זיהום הים והנתק שנוצר בין תושבי העיר לים על ידי מרדכי נמיר לשם הפקעת שטחי ציבור לאורך החוף לגופים בעלי אינטרסים כלכליים.
תקופה ב': הטיילת השנייה
אם ננסה לתאר את הפעילות החברתית המתרחשת כיום, לעת ליל, ב"כיכר נמיר" היא "כיכר אתרים" מפליא לראות עד כמה התיאור דומה לפעילות התיאור החברתית המתרחשת בטיילת חוף תל אביב בשנות החמישים והשישים. התיאורים המתפרסמים על
9.
גבי העיתונים בתקופה זו מספרים סיפור עגום זה. מרדכי נמיר, מי שהיה עשר שנים ראש העירייה, לא קיבל על עצמו לשנות את המצב. נמיר, כך נראה, לא ראה בחוף הים מה שראו רבים אחרים והוא שחוף מתופח וטיילת מושקעת הכולל מדשאות וגני משחקים יכולים להביא לשיפור רווחת חייהם של תושבי העיר. נמיר מאידך, ראה בים מקור פיננסי ראשון במעלה המבוסס על תיירות ונופש (הניגמן, 1973).
תיאורים ליליים אלו לא ישתנו בעשור זה של כהונתו. המעט שכן נעשה פנה אל עבר הפעילות המתרחשת בטיילת בשעות היום. על פי הדיווחים בעיתון הארץ אחד מביקוריו הראשונים של נמיר בחוף הים התרחש לקראת סוף הקדנציה הראשונה שלו כראש עיר. נמיר שהיה איש מעשי ויזם שהקים פרויקטים רבים לרווחת התושב בתל אביב 0שם) כמעט ולא נגע בחוף. אולם לזכותו יש לציין את טיהורו של חלק קטן מן החוף על ידי העברת צינור הביוב הצפוני אל מצפון לירקון.
על גבי העיתונים של תחילת שנות השישים התחולל ויכוח רועש בין פרופסור הורביץ שהיה יושב ראש צוות התכנון של תכנית האב לתל אביב (1954) ובין באי כוחו של מרדכי נמיר ראש עיריית תל אביב באותם הימים. על הפרק עמדה מימושה של תכנית מנשיה שהייתה אמורה להבנות על מרחב שיועד על ידי תכנית האב להיות ה"סנטראל פארק" של תל אביב. בעיתון הארץ מ9/3/62 התפרסמה ההודעה הבאה "פרופ' הורוביץ, בעל תכנית האב של תל אביב, שהוכנה בשביל העירייה ב - 12/3/62 פנה בקריאה נרגשת אל ראש העיר מר' מרדכי נמיר להימנע ממכירת חוף מנשיה לבעלי אינטרסים מסחריים הרוצים להקים שם "סיטי" ... לשמור על חוף מנשיה בשביל הציבור ולהקים שם פרק חופי כפי שהוצע בתכנית האב [תכנית שאף פעם לא הפכה לחוק] ... הדורות הבאים ישפטוך".
ב 12/3/62 הורוביץ כותב בהארץ "תכנית הפיתוח אשר העירייה התחילה לטפל בהן ביחס לשטח רחב ידיים זה עלולה לגזול הזדמנות נדירה של הינפשות מאת המוני אזרחי העיר אשר בלילות הקיץ אינם יכולים לסבול את החום שבתוך דירותיהם." חודש אחר כך הורוביץ מציע להקים ועדה אזרחית להגנה על האינטרסים של האזרחים.
הפוטנציאל הכלכלי הגדול של אזור מנשיה משך אליו יזמים רבים שרצו לבנות במקום "סיטי" חדשה לתל אביב. ה"עיר" העתיקה של באר שבע, היא גם דוגמא ל"סיטי" שכזו, "סיטי, שתפקדה כמע"ר עד להקמת קניון "הנגב" מעניין לציין כאן את הדיכוטומיה שבין המושג "סיטי" המציין בערים האירופיות את "העיר העתיקה" ובה מרכז המסחר לבין הרצון היזמי לבנות בתל אביב אחת כזאת חדשה. עף על פי שתכנית ,הסיטי" של מנשיה הייתה מנוגדת לתכנית האב ואף פעם לא אושרה היא הוצאה לפועל כיום, מנשיה איננה ה"סנטראל פארק" של תל אביב אך מאידך גם איננה "סיטי", יש שם פשוט שורה של בניני משרדים ומלונות. נציין כאן את בניין המשרדים "בית גבור", ו"בית מגדל" ומלון "דיויד קונטיננטל." מעניין לציין כי ב3/8/65 התפרסמה ידיעה בהארץ בה קורא אדריכל השמשוני למסור את תכנית מנשיה לחוות דעת שופטים כיוון שאין שטחים ציבורית כנדרש.
באוגוסט 1962 נודע לציבור כי העירייה הזמינה מומחה איטלקי, פרופ' פיצינטו, בכדי להכין תכנית אב לחוף הים תל אביב.מתוך קריאת ההסטוריה עולה תחושה כי הגעתו של פיצינסקי קשורה קשר ישיר לתחושת המירמור בציבור ולצורך לספק תשובה לשאלת העבודה ללא תכנית אב מסודרת. מאידך, ברור כי תכנית פיצינסקי הייתה אמורה לפתור, ולו במידה מסוימת,את בעיית החוף של תל אביב בכדי להכשירו לרחצה שתאפשר הגעת תיירים. כאן אולי מקום להגיד כי אם כיכר נמיר, עליה נדבר בהמשך, היא הקטסטרופה הגדולה ביותר של נמיר, לפחות על פני השטח, הגעתו של פיצינסקי היא ההצלחה הגדולה ביותר של נמיר. כי כפי שנראה בהמשך, תוכנית פיצינסקי היוותה את הבסיס לבנייתם
10.
לשוברי הגלים שהצילו את החוף בסופו של דבר על ידי כך שיצרו רצועת חוף חדשות על ידי הצטברות חול.
בראשית 1962 סוכם ביו ראשי חברת ,אחוזת חוף", היא החברה לפיתוח מנשיה, על תכנית משותפת לייבש 600 דונם ים! בגבול שכונת מנשיה ולצרפו ל"סיטי" החדש שיצמח במנשיה. החברה ממנה סקר ים מקיף ויקר שהסתיים בסוף אוקטובר 1962. המצוק הלא טבעי אשר עליו יושב המכלול של "הדולפינריום" מהווה את החלק היחיד של תכנית זו אשר יצא בסופו של דבר את הפועל.
בתקופתו של המיר נבנה גם מלון הילטון על חשבון גן העצמאות ו"בית הקברות המוסלמי" על גבי 17 דונם שנועדו בחוק לרווחת האזרח (תכנית גדס). בפברואר 1962 התפרסם כי העירייה נתנה למלון הילטון את חלקת אדמה זו - במרכז הגן! העירייה טענה כי כמעט עברה על החוק מכיוון שמרבית השטח הינו מבחינה אדמיניסטרטיבית בית הקברות המוסלמי. אולם, בפועל היה כל השטח גן אחד גדול. לאמור, אין זה שינה מכל וכל לעירייה שבפועל היווה כל שטח הכורכר, כולל בית הקברות, גן עירוני גדול, וככל הנראה נהדר, שכונה כפי שראינו - גבעת האהבה.
"למותר להדגיש את החשיבות הנודעת הן לתל אביב והן למדינה להקמת מלון "הילטון" נכתב בעיתון הארץ. בעיתונים גם דובר על לחץ ממשלתי "העירייה מסבירה כי הופעל עליה לחץ ממשלתי חזק לגרות את תאבונה של החברה האמריקאית בחלקת אדמה יחידת סגולה על חוף ימה של תל אביב". בסיפורו של הניגמן (1973,0153) מופיע נאומו של נמיר בטכס הפתיחה של המלון והדברים נשמעים מעט אחרת" "אני שמח לציין את העזרה הפעילה והמעודדת של הממשלה ... לסייע בהקמת "הילטון" - מפעל משוכלל הנושא פרי ומוכן לשרת את הציבור בקידום התיירות והמלונאות המודרנית בישראל". כפי העולה מדברי הניגמן, נראה כי הייתה לנמיר "תכנית מקיפה של תכנון חוף הים כאזור מלונות ונופש". והכוונה איננה כמובן לתיירות פנים עירונית.
חמש השנים הראשונות של נמיר כראש עירייה היו מלאים בפעילויות פיתוח רבות הקשורות לחוף. נמיר בנה מלונות, בנה טיילת, לפחות בצורה חלקית, הקים מלתחות וברזים למים מתוקים ואף נקה, לפחות בצורה חלקית, את חלקו הצפוני של חוף תל אביב. אולם, העיתונים המספרים את סיפור הפעילויות החברתיות לאורך חוף הים בלילה (במיוחד כתבותיו של דן מרגלית) ממשיכים להישמע עבריינים ובזויים ודומים מאוד לתיאור הפעילות החברתית המתרחשת כיום בכיכר נמיר בשעות הלילה. לאמור, דבר לא ישתנה. לנו נוצרה הרגשה ברורה של ניצול יזמי והכוונה ברורה של כלל העשייה בכיוון שיספק בסיס תירותי לעיר. ובעצם מסכם שמעון סאמט (15/2/65) ,"זו היא טיילת של עזובה חורבות בתים ולכלוך דוכנים ומאורות משחקי מזל, עזובת שנים שמהווה ניגוד בולט לגורדי השחקים החדשים שניבנו במקום".
נמיר אגב, הוא זה שאישר להעביר את הכביש על החוף למרגלות מלון דן. גם עמוס איילון (20/5/66) שמספר על כך בעיתון הארץ לא מצליח להסביר מה תועלת הציבור בכך, הוא גם מציין של - 80 אחוז מתושבי תל אביב אין רכב. עוד הוא מוסיף "משונה הדהר שראש עירייה השייך למפלגה שראשיה מכריזים כי מכוניות הן לוכסוס מיותר - טוען כי המתרחצים בים צריכים להצטופף למען מספר קטן של בעלי מכוניות ... יש חשש כי בעניין אין העירייה אלא משרטת את האינטרסים של מלון דן כשם שבחניון טרומפלדור סופק משקיה פרטי על חשבון האינטרס הציבורי על חשבון טיילת - חוף רחב ונאה". אנו קובעים על פי כן כי מר מרדכי נמיר החריב ביודעין את חוף תל אביב על מזבח התיירות. כיכר נמיר, עליה נדון בהמשך בנפרד, היא אנדרטה המתאימה למידות האיש.
פוקס אריאל
